שלום לכם,הבטחתי לשלב כאן פוסטים "עסקיים" ו-"אישיים" (כאילו מדובר בשני "אני" שונים... ת'כלס, ההפרדה הזו היא כזו 1986...) אזי הנה פוסט שנוצר בעקבות אימייל לידידה קרובה שנמצאת רחוק רחוק...
הכל התחיל אתמול אחרי שבתי הגדולה סיני קמה על הצד הלא נכון, זה שתקוע בהילוך סרק והכל מתנגש עם העובדה שאבא באמת צריך מתישהו לשלב בין ה-"אישי" ל-"עסקי", ואפילו לסיני ונבו יש "דד-ליין" בגן. בימים שכאלו, מה לעשות, המצב מתדרדר מתישהו לתסכול, כעס, ריב, ובסופו של דבר לתחושת מועקה שמלווה אותי למשך היום.
עד אתמול, לא בדיוק התעמקתי במקורות הכביכול ברורים של תחושת המועקה שמלווה כזה ריב, וחשבתי שזה בטח קשור לריב עצמו, כריב, אירוע ששואב כוחות, שמוריד אותי למטה. עכשיו, אני נוטה לשייך את התחושה גם למונח חדש שנכנס ללקסיקון, לעובדה ש-"לקחתי אסימונים" מהבת הקטנה והאהובה שלי. שיש לי חוב לשלם לה.
הפסקה מתודית קטנה: הנה הוכחה לשילוב המושרש שבין ה-"אישי" ו-"עסקי" – החברים הכי טובים שלי, לדורותיהם, התחילו כחברים לעבודה. החל מתקופת העבודה המועדפת אחרי הצבא באילת, דרך כל משרדי ההיי-טק ה-"יבשים" שבהם עבדתי, וכמובן, גם במקום העבודה הנוכחי שלי. אלו חברים אמיתיים, כאלו שגם פוגשים "על אזרחי" בשעות הפנאי, וגם, שומו-שמיים, שמדברים איתם על החיים הפרטיים במשרד.
בהקשר לסיפור שלנו, מדובר בחבר טוב מהמשרד, שיש לנו מדיי פעם שיחות-הזדהות על איך התנהגו הקטנטנים שלנו הבוקר – על כל הטוב והרע (או יותר נכון, על כל הקל והקשה) שמשולב עמוק בתוך חוויית גידול הילדים.
כשהגעתי למשרד אתמול, עם תחושת המועקה הזו, חיכתה לי מצגת שהוא שלח תחת הכותרת "אסימוני משחק". בשביל להבין את המשך הפוסט הזה, אנא, קחו את הזמן ותביטו:
זה גרם לי לחשוב.
להרגיש רע על המעשה, ולחשוב.
וגם לקוות, שאוכל להשוות את הלקיחה הזאת, ולבסוף, גם איתגר אותי – האם אצליח במשימה הכל כך חשובה הזאת?
היום, להבדיל אלפי הבדלות מהחוויה של אתמול (ומן הסתם בהקשר ישיר אליה ואיך שהיא חוותה אותה), סיני קמה כמו פנתר, זינקה מהמיטה עדיין עם עיניים חצי עצומות, ירדה למטה, אחרי שכל הלילה לא הייתה שום "תקלה" ואפילו עשינו פיפי בשירותים כמו גדולים.
ואז, כשאבא הלך להתגלח, היא פתאום מופיעה לידי אחרי ששמה לבד: תחתונים, מכנסיים, גרביים, חולצה ונעליים!!!
אליפות של ילדה! (אפילו לא טעתה בכיוון של הנעליים... מרשים!)
אזי, אחרי שאתמול הייתה הלקיחה הגדולה, ואז הגיעה המצגת, מצאתי את עצמי מול הזדמנות פז להשלים לה כמה אסימונים חשובים, והפכתי את המאורע המדהים הזה להפנינג שלם:
1. רקדנו ביחד בבית
2. טלפנו באוטו לאמא, סבתא וסבא לספר להם בהתרגשות
3. באנו לספר לגננת של נבו כמה סיני גדולה ובוגרת
4. ואז, בגן של סיני – חגיגה! גם הגננת האהובה על סיני רקדה איתה, והביאה לה מדבקה (חשוב!) ואז הרמתי את סיני באמצע הגן והודעתי לככככווווווולללללםםם שסיני גדולה ובוגרת והתלבשה לחלוטין לבד!
(ואז, ילדון אחד שאל "גם תחתונים?" ואני אמרתי "בוודאי! גם תחתונים!" :) ) והייתה שמחה גדולה וכייפית ומלאת אסימונים לבת המדהימה שלי...
עכשיו, ידוע לי שמחר המצב יכול להתדרדר, כמו רכבת הרים שכזו, אבל נראה לי שהכיוון הכללי הוא כלפי מעלה.
השילוב הזה, של הלעמוד על שלי כשצריך, ולהרעיף אהבה כמה שרק אפשר, הזכיר לי משפט אחר שקראתי פעם – "הבריאות הנפשית של ילדינו היא לא רק כמה פעמים אמרנו להם שאנחנו אוהבים אותם, אלא זה נוסחה של: כמה פעמים אמרנו להם שאנחנו אוהבים אותם כפול כמה פעמים אמרנו להם 'לא'"...
אזי, ברור, יהיו עוד ימים כמו אתמול, שבשאיפה ילכו ויתמעטו אל מול ימים כמו היום, וכל עוד החבר'ה המדהימים שלנו סוגרים את היום בעודף אסימונים – אני מוכן לקחת את הכל!
בהצלחה לכולנו...
אופיר
נ.ב.
תודה שוב, לאיילת לוינרסקי, על המצגת החשובה הזו - קבלי מליון אסימיונים ממני גם כן
להרגיש רע על המעשה, ולחשוב.
וגם לקוות, שאוכל להשוות את הלקיחה הזאת, ולבסוף, גם איתגר אותי – האם אצליח במשימה הכל כך חשובה הזאת?
היום, להבדיל אלפי הבדלות מהחוויה של אתמול (ומן הסתם בהקשר ישיר אליה ואיך שהיא חוותה אותה), סיני קמה כמו פנתר, זינקה מהמיטה עדיין עם עיניים חצי עצומות, ירדה למטה, אחרי שכל הלילה לא הייתה שום "תקלה" ואפילו עשינו פיפי בשירותים כמו גדולים.
ואז, כשאבא הלך להתגלח, היא פתאום מופיעה לידי אחרי ששמה לבד: תחתונים, מכנסיים, גרביים, חולצה ונעליים!!!
אליפות של ילדה! (אפילו לא טעתה בכיוון של הנעליים... מרשים!)
אזי, אחרי שאתמול הייתה הלקיחה הגדולה, ואז הגיעה המצגת, מצאתי את עצמי מול הזדמנות פז להשלים לה כמה אסימונים חשובים, והפכתי את המאורע המדהים הזה להפנינג שלם:
1. רקדנו ביחד בבית
2. טלפנו באוטו לאמא, סבתא וסבא לספר להם בהתרגשות
3. באנו לספר לגננת של נבו כמה סיני גדולה ובוגרת
4. ואז, בגן של סיני – חגיגה! גם הגננת האהובה על סיני רקדה איתה, והביאה לה מדבקה (חשוב!) ואז הרמתי את סיני באמצע הגן והודעתי לככככווווווולללללםםם שסיני גדולה ובוגרת והתלבשה לחלוטין לבד!
(ואז, ילדון אחד שאל "גם תחתונים?" ואני אמרתי "בוודאי! גם תחתונים!" :) ) והייתה שמחה גדולה וכייפית ומלאת אסימונים לבת המדהימה שלי...
עכשיו, ידוע לי שמחר המצב יכול להתדרדר, כמו רכבת הרים שכזו, אבל נראה לי שהכיוון הכללי הוא כלפי מעלה.
השילוב הזה, של הלעמוד על שלי כשצריך, ולהרעיף אהבה כמה שרק אפשר, הזכיר לי משפט אחר שקראתי פעם – "הבריאות הנפשית של ילדינו היא לא רק כמה פעמים אמרנו להם שאנחנו אוהבים אותם, אלא זה נוסחה של: כמה פעמים אמרנו להם שאנחנו אוהבים אותם כפול כמה פעמים אמרנו להם 'לא'"...
אזי, ברור, יהיו עוד ימים כמו אתמול, שבשאיפה ילכו ויתמעטו אל מול ימים כמו היום, וכל עוד החבר'ה המדהימים שלנו סוגרים את היום בעודף אסימונים – אני מוכן לקחת את הכל!
בהצלחה לכולנו...
אופיר
נ.ב.
תודה שוב, לאיילת לוינרסקי, על המצגת החשובה הזו - קבלי מליון אסימיונים ממני גם כן
אופיר'קה
ReplyDeleteכמו שאומרים באמריקאית -
thanks for sharing :)
יפה ומשמעותית המצגת (למרות הסתיגויות, כי אי אפשר בלי), ויפה ומשמעותי הסיפור שלך.
גם אני בעקבות המצגת ששלחת מצאתי שברור לי יותר איפה ואיך פגעתי כשגערתי בתקיפות בבוקר בילד ששר לי שיר שמח בקולי קולות באוזן.
לא הרגשתי בנוח עם לעשות חגיגות גדולות במשך היום, אולי גם כי הוא גדול יותר, אבל כן מצאתי הרבה פינות להעצמה ושיבוח אינטנסיבי. ובעיקר הרבה אהבה.
רוצה להוסיף עוד מחשבונת: נראה לי שבוקר הוא זמן חשוב, בבוקר בונוס על כל אסימון שנותנים, וגם על אלו שלוקחים. וגם לפני השינה ככה. כי אלו הזמנים שבהם הכי מסובך לפנות מקום לראות מה ואיך, ומצד שני הם נותנים צבע לכל היום (רטרואקטיבית, אם זה בערב). אז שווה להתאמץ במיוחד.
רק לשמור את המחשבות האלו בראש, וכבר נגלה שאנחנו ערים יותר ומצליחים יותר להיטיב.
תודה וחיבוק ויום מ-ע-ו-ל-ה
רינת.
וואו ריגשת אותי!
ReplyDeleteאפילו שאין לי עדיין ילדים כדי להזדהות עם הסיפור, הוא כתוב כל כך יפה שהתרגשתי.
תודה ששיתפת :)
יעל
אופירי אתה גדול מהחיים
ReplyDeleteכל כך מרגש איך שהסברת
אני גאה להיות אמא שלך
נשיקות וחיבוקים
אופיר,
ReplyDeleteכל הכבוד על הפוסט. כתוב יפה וקולע.
תוספת קטנה משלי: העניין הוא לא כמה פעמים אמרת "לא", אלא כמה פעמים הצבת גבול. יש הבדל ותהום בין השניים. לאמר "לא" זה אימפולס. להציב גבול זה פשוט להבהיר את המוגדר מאליו כביכול: לחזק ולחדד חוק, מוסכמה, מנהג או החלטה מחושבת ומודעת. הצבת גבול לא קורית ע"י אמירת "לא", אלא ע"י חזרה אסרטיבית על ההגדרה של החוק והסיבה לה.
תודה לכל המגיבים! :)
ReplyDelete(איזו אמא מדהימה יש לי, אה??)
רינתי - נשמע נכון... רק חבל ש"במקרה" אלו גם הזמנים שאני הכי פחות אפקטיבי... נו, אחרת היה משעמם בעולם! :)
יובל - מסכים אתך לחלוטין - המשפט הזה נלקח מתוך מצגת אחרת ושם הוא כמובן יותר מורחב ועושה שכל...